למרות שקשה להאמין שהמדען הסובייטי ולדימיר דמיקוב באמת יצר כלב בעל שני ראשים, התמונות הסוריאליסטיות האלה הן ההוכחה לכך. ייתכן שקריאת הרופא הסובייטי ולדימיר דמיחוב "מדען מטורף" פוגעת בתרומתו לעולם הרפואה, אך חלק מניסוייו המדעיים הרדיקליים בהחלט מתאימים לכותרת. דוגמה לכך – למרות שזה אולי נראה כמו מיתוס, תעמולה או מקרה של היסטוריה שעברה פוטושופ – בשנות ה-50, ולדימיר דמיחוב למעשה יצר כלב בעל שני ראשים.
הקריירה של ולדימיר דמיקוב במחקר רפואי
עוד לפני שיצר את הכלב בעל שני הראשים, ולדימיר דמיקוב היה חלוץ בתחום ההשתלות – הוא אפילו טבע את המונח.
לאחר השתלת מספר איברים חיוניים בין כלבים (נבדקי הניסוי האהובים עליו), הוא ביקש, על רקע מחלוקת רבה, לראות אם יוכל לקחת את הדברים צעד קדימה: הוא רצה להשתיל את ראשו של כלב אחד על גופו של כלב אחר, שלם לחלוטין.
החל משנת 1954, ולדימיר דמיקוב ועמיתיו ביצעו את הניתוח הזה לא פחות מ־23 פעמים, ברמות הצלחה שונות. הניסיון ה־24, שבוצע בשנת 1959, לא היה המוצלח ביותר מבחינה רפואית – אך הוא הפך למפורסם ביותר. הסיבה לכך הייתה חשיפה תקשורתית רחבה, כולל כתבה ותמונות שפורסמו במגזין LIFE. לכן, זהו הכלב הדו־ראשי הזכור ביותר בהיסטוריה.
לצורך הניתוח בחר דמיקוב שני כלבים: רועה גרמני גדול שנמצא משוטט וקיבל את השם "ברודיאגה" (ברוסית: "נווד"), וכלבה קטנה יותר בשם שבקה. ברודיאגה שימש כגוף המארח, בעוד ששבקה סיפקה את הראש והצוואר שהושתלו.
במהלך ההליך, חלק גופה התחתון של שבקה הוסר מתחת לרגליים הקדמיות, כאשר הלב והריאות נותרו מחוברים עד סמוך להשתלה. לאחר מכן בוצע חתך בצווארו של ברודיאגה, שאליו חובר פלג גופה העליון של שבקה. עיקר העבודה התמקד בחיבור כלי הדם, בנוסף לקיבוע מבני של החוליות באמצעות חוטים מפלסטיק.
הודות לניסיון הרב של הצוות, הניתוח נמשך כשלוש וחצי שעות בלבד. לאחר שהכלב הדו־ראשי התעורר, שני ראשיו הפגינו תפקוד חלקי הם יכלו לראות, לשמוע, להריח ואף לבלוע. עם זאת, למרות ששבקה יכלה לשתות, ראשה לא היה מחובר למערכת העיכול של ברודיאגה, ולכן הנוזלים פשוט זרמו החוצה דרך צינור חיצוני.
גורלו של הכלב הדו־ראשי
למרות ההישג הכירורגי, הכלב שרד רק ארבעה ימים. לפי הערכות, פגיעה מקרית בווריד באזור הצוואר קיצרה את חייו. בניסויים אחרים הצליח דמיקוב ליצור כלב דו־ראשי שחי עד 29 ימים.
מעבר להיבט המדעי, הניסוי עורר שאלות מוסריות קשות. בניגוד להתקדמויות אחרות בתחום ההשתלות, לניסוי הספציפי הזה לא הייתה תועלת רפואית ישירה – אך היו לו השלכות חמורות עבור בעלי החיים המעורבים.
ניסויים דומים והעתיד
למרות שהניסוי נראה קיצוני, הוא לא היה הראשון מסוגו. כבר בשנת 1908, המנתח הצרפתי ד"ר אלכסיס קארל והפיזיולוג האמריקאי ד"ר צ'ארלס גוטרי ניסו לבצע השתלת ראש בכלב. גם במקרה זה, הכלב שרד זמן קצר בלבד.
כיום, הנוירוכירורג האיטלקי סרחיו קנברו טוען כי השתלות ראש עשויות להפוך למציאות בעתיד הקרוב. הוא אף מעורב בניסיונות לקדם השתלה כזו בבני אדם, בעיקר בסין, שם קיימת רגולציה פחות מחמירה בתחום זה.
עם זאת, רוב הקהילה הרפואית עדיין רואה בניתוחים כאלה תחום ניסיוני ביותר, הקרוב יותר למדע בדיוני מאשר לרפואה מעשית. ייתכן שבעתיד הרחוק יותר, טכנולוגיות מתקדמות יהפכו זאת לאפשרי – אך נכון להיום, מדובר ברעיון שנוי במחלוקת מאוד.